Credit: UNHCR Photographer: UNHCR

שאלות נפוצות

הבהרה: המידע המופיע להלן הינו מעודכן נכון ליום 12.1.2014. אנו משתדלים לעדכן את המידע בהתאם להתפתחויות בדין. אנא שימו לב למועד פרסום המידע

.כמו כן, המידע שלהלן אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי

מתי ניתן להחזיק מבקש מקלט במשמורת?

משרד הפנים מיישם הסדרי משמורת שונים על מבקשי מקלט, בהתאם לאופן כניסתם לישראל. על מי שנכנס לישראל דרך תחנת גבול, חלחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 לפי חוק זה, ניתן להחזיק אדם במשמורת רק אם יש כוונה לגרשו. מכיוון שלפי סעיף המטרה לנוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל אין להרחיק מי שבקשתו עודה מתנהלת, הרי שנוכח האמור גם אין לעצור אותו; מי שבקשתו נדחתה ויש כוונה לגרשו, עלול להיעצר.

על מי שנכנס לישראל שלא דרך תחנת גבול, מחיל משרד הפנים את החוק למניעת הסתננות, התשי"ד-1954. לפי החוק, כפי שתוקן לאחרונה (תיקון מס' 4 מדצמבר 2013), ניתן להחזיק אדם במשמורת לתקופה של שנה, גם אם אין כל כוונה לגרשו (בין יוני 2012 עד ספטמבר 2013, ניתן היה להחזיק לתקופה של שלוש שנים, בהתאם לתיקון מספר 3 שנפסל בבג"ץ 7146/12 אדם נ' הכנסת, מיום 16.9.13). בפועל, החוק מוחל נגד מי ש"הסתנן" לישראל בעת האחרונה; וכן נגד "מסתננים" שהגיעו לפני כן, אם יש חשד כי היו מעורבים בפלילים, בהתאם לנוהל הטיפול במסתננים המעורבים בהליך פלילי, בין היתר בכפוף להמצאת חוות דעת המצביעה על סיכון לציבור (ר' למשל עת"מ (מרכז) 43912-10-12 גברהמדין נ' משרד הפנים, ניתן ביום 17.1.13).

כמו כן, החוק למניעת הסתננות מאפשר להחזיק במשמורת "מסתננים", כעונש על הפרת תנאי שהייתם ב"מרכז שהייה למסתננים". המרכז החל לפעול ב-12.12.13, והוא מתקן שב"ס הנמצא במתחם בתי הסוהר "קציעות", אליו מוסמך ממונה ביקורת הגבולות לשלוח "מסתננים" שאין אפשרות לגרשם. פרט להיות האדם "מסתנן" שלא ניתן לגרשו, החוק אינו קובע סייגים נוספים לשיקול דעתו של הממונה. הראשונים שקיבלו הוראה לשהות בו, היו מי שהוחזקו במשמורת מכוח תיקון מס' 3.

בין היתר, תנאי השהייה במרכז מחייבים שהייה במתקן בין 22:00 בלילה ל-6:00 בבוקר וכן להתייצב שלוש פעמים במרכז, במהלך היום, במועדים שהוגדרו בתקנות למניעת הסתננות: בין 6:00 ל-7:30; בין 13:00 ל-14:30; ובין 20:30 ל-22:00.

כיצד משפיע חלוף הזמן על המשך ההחזקה במשמורת?

לגבי מי שמוחזק במשמורת לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, חלוף הזמן מהווה עילת שחרור בחלוף 60 ימים אם חרף שיתוף פעולה מצדו, לא גורש (ר' בר"מ 173/03 מדינת ישראל – משרד הפנים נ' פאדי סולימאן אודה סלאמה, ניתן ביום 9.5.05).

לפי לשון החוק למניעת הסתננות, התשי"ד-1954, חלוף הזמן לא מהווה שיקול בהחלטה לשחרר את מי שמוחזק מכוחו. החוק מאפשר לשחרר מבקש מקלט שהגיש בקשה למקלט בחלוף 3 חודשים מיום הגשת הבקשה, אם לא החל הטיפול בה; בחלוף 6 חודשים אם לא התקבלה החלטה בבקשה; והוא מחייב שחרור בחלוף שנה אם האדם גורש מישראל.

בפועל, משרד הפנים מפרש הוראות אלו באופן שמעקר אותן מתוכן, על ידי פרשנות צרה ומצומצמת למונח "הגשת בקשה", ועל ידי פרשנות רחבה למדי למונח "תחילת טיפול".

ב"מרכז השהייה למסתננים" אין כל הגבלת זמן לגבי מועד ההחזקה בו.

האם קיומם של טעמים הומניטאריים יכול לסייע בשחרור מבקש מקלט ממשמורת?

אם בית הדין לביקורת משמורת מצא שבעניינו של מוחזק מכוח חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 קיימות בעניינו נסיבות הומניטאריות, הוא מוסמך להורות על שחרורו. בין נסיבות אלו ניתן למנות מקרים בהם המוחזק עבר עינויים; מקרים בהם המוחזק מלווה בקטינים; ועוד.

במקרים בהם ההחזקה במשמורת נעשית מכוח החוק למניעת הסתננות, התשי"ד-1954, כפי שתוקן לאחרונה, נקבע שרק טעם הומניטארי מיוחד, יהווה עילה לשחרור. לפי פסיקת בית המשפט העליון, עינויים עשויים להוות טעם כזה (בר"ם 1689/13 וולדו נ' משרד הפנים, ניתן ביום 18.4.13), וכך גם החזקתם של קטינים (לרשימת עילות השחרור ר' סעיף 30א(ב) לחוק).

בנוסף, במקרים בהם הוכח שהמוחזק נפל קורבן לסחר בבני אדם (כהגדרתו בחוק העונשין, התשל"ז-1977), ניתן לשחררו למקלט.

היכן ומתי יש להגיש בקשה למקלט?

לפי סעיף 1(א) ל"נוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל", מי שמוחזק במשמורת יכול להגיש בקשה למקלט במתקן המשמורת (משרד הפנים עומד על מילוי טפסים ספציפיים הכתובים באנגלית בלבד, כתנאי להגשת בקשה, על אף שהדבר אינו עולה מהנוהל).

מי שאינו במשמורת, צריך להתייצב באופן אישי ביחידת הטיפול במבקשי מקלט שבתל אביב, על פי סעיף 1(א) לנוהל.

על אף שהאמנה בדבר מעמדם של פליטים אינה מחייבת אדם להגיש בקשה למקלט תוך תקופה מסוימת, הנוהל קובע כי בקשה שתוגש בחלוף שנה מיום הכניסה לישראל לא תטופל, אלא בהתקיים טעמים מיוחדים.

האם אזרחי סודן ואריתריאה יכולים להגיש בקשה למקלט?

במשך שנים הצהיר משרד הפנים, כי בקשותיהם של אזרחי סודן, אריתריאה ומספר מדינות נוספות, עליהן חלה "מדינות הגנה זמנית" או "מדיניות אי הרחקה", לא נבחנות; וסירב לקבל לידיו בקשות למקלט מידי אזרחים אלה. לפי מדיניות משרד הפנים, אזרחים אלו אינם מגורשים.

לאחרונה חל שינוי בהצהרות משרד הפנים בעניין, ככל הנראה בשל תחילת כליאתם מכוח החוק למניעת הסתננות. אזרחי מדינות אלו יכולים להגיש בקשות למקלט במתקני המשמורת, ולפחות לפי הצהרות משרד הפנים, גם במשרדי היחידה לטיפול במבקשי מקלט

מהו הנטל שמבקש המקלט צריך להרים על מנת שיוכר כפליט?

מבקש מקלט צריך לעמוד בנטל הראשוני ולהציג גירסא  אמינה, וכן שיש חשש מבוסס היטב כי אם יוחזר למדינתו יהיה צפוי לרדיפה על בסיס אחת מעילות האמנה. הנטל הראשוני לכך הוא על מבקש המקלט.

אולם, הוא אינו צריך לעמוד בחובת הוכחה ברמה של מעל לספק סביר, ואף לא להוכיח שבמאזן הסתברויות הוא צפוי לרדיפה. די כי יראה שדבריו אמינים (ר' למשל עת"מ (מרכז) 8902-11-10 מלאסה תאי נ' משרד הפנים, ניתן ביום 11.9.11; עע"ם 8870/11 גונזלס נ' משרד הפנים, ניתן ביום 25.4.13); ר' גם פסק דינו של בית המשפט העליון בארה"ב בסוגיה זו – Lexsee 480 US 421 Immigration And Naturalization Service V. Cardozafonseca, No. 85-782).

חשוב לציין שפליט אינו צריך להוכיח את דבריו במסמכים ובראיות, שברוב המקרים הוא אינו יכול להביא ממדינתו. ככל שיש בידיו כאלו, עליו לשתף פעולה עם משרד הפנים ולהציגם, וכן מצופה ממנו לעשות מאמץ סביר לנסות להשיג מסמכים כאלו, אולם אדם יכול לזכות במעמד פליט על-סמך עדותו בלבד. לעיתים ניתן לתמוך את בקשת המקלט בעדויותיהם של אנשים אחרים, אם כי הניסיון מראה שלרוב משרד הפנים מייחס משקל מועט מאד לעדויות כאלה.

מבקש המקלט ברח תחילה למדינה אחרת, וממנה המשיך לישראל. כיצד הדבר משפיע על בקשתו למקלט בישראל?

אמנת הפליטים אינה מחייבת פליטים להגיש בקשת מקלט במדינה הראשונה בה עברו, ואינה שוללת את ההגנה מהם אם לא עשו כן והמשיכו למדינה אחרת. יש מדינות שלהן הסכמים עם שכנותיהן, לפיהם יוחזר מבקש מקלט אל המדינה הראשונה בה עבר. לישראל אין הסכמים כאלה עם מי משכנותיה. משרד הפנים נוהג לייחס לעובדה שמבקש מקלט עבר דרך ארץ אחרת השפעה על הערכת אמינותו ביחס לטענתו לפחד מבוסס היטב, למשל במקרים בהם נמנע מהגשת בקשת מקלט במדינת המעבר. בהקשר זה יש לבדוק האם ניסה להגיש בקשה למקלט במדינת המעבר (ואם לא, מדוע), והאם הדבר בכלל התאפשר.

החזרת פליט למדינה שבה עבר, תלויה בשאלות רבות, כמו מעמדו של הפליט באותה מדינה, האם הגיש בה בקשה למקלט, האם אותה מדינה מסכימה להחזרתו אליה, האם אותה מדינה מקיימת מערכת מקלט נאותה והאם היא מקיימת אחר עקרון אי-ההחזרה.

מבקש המקלט אמר/הזכיר שבא לישראל כדי לעבוד. האם יש בכך כדי להשפיע על טענתו כי הוא פליט?

השאלה הרלוונטית לבקשת המקלט, היא מדוע אותו אדם אינו מעוניין לשוב למדינתו. שאלה זו שונה מהשאלה, מדוע בחר להגיע לישראל דווקא. יתכן כי לאדם יש פחד מבוסס היטב לשוב למדינתו; אולם בחירתו להגיע לישראל דווקא קשורה במניעים כלכליים, דתיים וכו'. אדם כזה הוא פליט, גם אם לצד החשש מרדיפה מתקיים גם צורך כלכלי לשרוד.

בנוסף, לעיתים הרדיפה ממנה סובל אדם בארצו, מתבטאת גם בהטלת סנקציות כלכליות כבדות עליו או חסימת דרכו לשוק העבודה. במקרים כאלה, הרצון לעבוד ולהתפרנס עולה בקנה אחד עם עילת המקלט עצמה.

כמובן, שככל שטענת הרדיפה תעלה בשלב מאוחר יותר, יכול הדבר להשליך על הערכת אמינות סיפורו של אותו אדם בידי משרד הפנים.

מבקש המקלט מעולם לא חווה סכנה אמיתית לחייו. האם משמעות הדבר שלא קיים חשש לרדיפתו?

פליט אינו רק מי שחווה סכנה לחייו, וזאת מכמה סיבות:

ראשית, רדיפה אינה מתמצה בסכנה לחיים, ויכולה להיות גם שלילת חירות, עינויים ואף שלילת אמצעי קיום. יתכן גם כי מבקש המקלט חווה איומים ממשיים לרדיפה, אולם נמלט בטרם עלה בידי רודפיו לממש אותם בפועל.

שנית, יתכן כי עילת המקלט נולדה רק לאחר שעזב את מדינתו (למשל, עקב חילופי שלטון; או לאחר שדעותיו הפוליטיות נחשפו במועד שלאחר עזיבתו את מדינתו).

שלישית, אדם אינו צריך להראות כי הוא נרדף באופן אישי, ודי כי יראה שהוא נמנה על קבוצה שנרדפת באותה מדינה. כך למשל, במקרים בהם נמנה אדם על קבוצה אתנית שנרדפת במדינתו, הוא אינו חייב לחכות עד שיירדף גם הוא אישית על מנת שיהיה פליט (ר' למשל עמדת נציבות האו"ם לפליטים, בס' 43 להנחיות הנציבות האו"ם לפליטים).

מבקש המקלט לא נרדף בידי רשויות מדינתו, אלא בידי גורמים לא-מדינתיים. האם משמעות הדבר שאין לו חשש לרדיפה?

האמנה אינה מחייבת שהגורם הרודף יהיה המדינה, ורדיפה יכולה להיות גם רדיפה על ידי גורמים פרטיים. במקרה זה יש להראות שמדינת המוצא אינה יכולה או אינה מעוניינת להגן על מבקש המקלט מפני הרדיפה האמורה, ולכן מבקש המקלט אינו יכול למצוא הגנה בה.

בנוסף, עדיין יש להצביע על קשר סיבתי לעילות האמנה – דהיינו, או שהרדיפה נעשית על רקע אחת העילות המנויות האמנה (דת, גזע וכו'), בניגוד למשל, לסכסוך על רקע פלילי; או, במקרה בו מדובר בסכסוך פרטי, שהסיבה בגינה אותו אדם לא יזכה להגנת מדינתו היא אחת העילות המנויות באמנה (למשל, שהמדינה אינה מספקת הגנה לבני דתו של מבקש המקלט).

כיצד מועד או אופן עזיבת מדינת המוצא משפיע על בקשת המקלט?

למועד ואופן עזיבת מדינת המוצא עשויה להיות השפעה על הערכת קיומו של חשש מבוסס, ובעיני משרד הפנים גם על הערכת אמינות סיפורו של מבקש המקלט. למשל, אם התגורר במדינה תקופה משמעותית לאחר שהחלה הרדיפה, או אם יצא ממנה באופן חוקי בידיעת הרשויות.

אולם, יש לשים לב להסבר שניתן לכך בידי מבקש המקלט. למשל, אנשים יכולים להמשיך להתגורר במדינתם חרף רדיפה בגלל שאין להם את היכולת לעזוב את המדינה; כי חיו במסתור; כי הרדיפה הוחרפה עם הזמן עד שלבסוף גמלה בליבם ההחלטה לעזוב; ועוד.

גם לגבי אופן היציאה, אין הדבר מעיד בהכרח על היעדר-רדיפה. כך למשל כאשר הרדיפה היא מצד גורם שאינו ממשלתי; כאשר עילת הרדיפה נולדה לאחר עזיבת המדינה; כאשר היציאה אורגנה באמצעות קשרים או באמצעים מיוחדים אחרים; ועוד (ר' למשל החלטה בערעור מס' 67/92 של ה- Refugee Status Appeals Authority בניו-זילנד; וכן ההחלטה בעניין Damaize-Job v. INS 787 F.2d 1332; Ponce-Yon v. Canada (Minister of Employment & Immigration) (1994)).

כיצד ניתן להראות קיומה של סכנה במדינת המוצא?

הוכחת עילת המקלט נעשית בראש ובראשונה באמצעות עדותו של מבקש המקלט. הוכחת החשש מפני רדיפה  תלויה במידה רבה בהבאת ראיות באשר למצב במדינת המוצא ביחס לאנשים הנמנים על הקבוצה שהעותר נמנה עליה (דת, גזע וכו').

בחינת המצב במדינת המוצא צריכה להיעשות על ידי משרד הפנים באופן אובייקטיבי, כלומר, באופן שנועד לברר את האמת, ולא באופן שנועד להפריך את סיפור מבקש המקלט. על מנת לוודא שמלוא המידע מצוי בפני הועדה המייעצת לפליטים, מומלץ כי גם בא כוחו של מבקש המקלט יבצע מחקר בנוגע למצב במדינת המוצא של מבקש המקלט ויביא את תוצאותיו בפני משרד הפנים.

 המקורות המבססים את המצב במדינה יכולים להיות דו"חות רשמיים של ארגונים או מדינות; פסקי דין שסקרו את המצב במדינה; כתבות עיתונאיות; ועוד. ואולם, יש לשים לב שמדובר במידע אמין; עדכני; וכי הוא מתייחס למצב במדינה בפועל, ולא רק בספר חוקיה. בקישור זה מצויים מספר מקורות מידע שניתן להיעזר בהם.

מהן זכויותיו של מבקש מקלט בריאיון מקלט?

מבקש מקלט זכאי כי ראיונו יוקלט ויצולם, אם ביקש זאת (ר' ההחלטה בעתירה מינהלית עת"מ (מרכז) 5462-05-11 Win Pa Pa Shwe נגד משרד הפנים, החלטה מיום 25.10.2011). הוא זכאי לתרגום הולם (עע"ם 8675/11 טדסה נ' יחידת הטיפול במבקשי מקלט, ניתן ביום 14.5.12) ושייערך פרוטוקול בעניינו (משרד הפנים אינו מוסר העתק מצילום הריאיון או הפרוטוקול, אלא לאחר קבלת ההחלטה הסופית).

בעקבות עתירה של הקליניקה לזכויות פליטים (בג"ץ 8993/09 המרכז לקידום פליטים אפריקאיים ואח' נ' שר הפנים ואח') נקבע שמבקש המקלט זכאי שעורך דינו ינכח בראיון, אולם עורך הדין אינו יכול לדבר במהלך הריאיון, אלא רק לטעון בתחילתו ובסיומו (ר' סעיפים 2(ב), 3(ב)(3), 5(ד)(3) לנוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני).

מבקש מקלט זכאי לבקש כי הריאיון ייערך על-ידי מראיין בן-מינו (ס' 3(ב)(4) ו-5(ד)(4) לנוהל). מבקש המקלט זכאי לבקש הפסקות במהלך הריאיון, וכן לבקש לחזור על שאלות אם סבור שלא הבין אותן לגמרי.קטין בלתי מלווה, אדם הסובל מבעיות נפשיות או קורבן של עינויים זכאים כי הטיפול בהם יעשה תוך תשומת לב מיוחדת ורגישות לנסיבותיהם הספציפיות (ר' ס' 1(ב) לנוהל; ר' גם פסקאות 219-206 להנחיות נציבות האו"ם לפליטים, 2011).

כדאי לוודא מהו סוג הריאיון לפי נוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל (ריאיון רישום וזיהוי, ריאיון בסיסי, ריאיון מקיף), על מנת למנוע מצב בו משרד הפנים מחליט בדיעבד מה היה סוג הריאיון, באופן שעשוי להשפיע על זכויותיו של מבקש המקלט.

מה ההבדל בין סוגי ראיונות המקלט?

כיום, ראיונות מקלט נערכים בידי יחידת ה-RSD של משרד הפנים. יחידת ה-RSD  גם מכינה חוות-דעת מסכמת האם לדחות או לקבל את בקשת המקלט על-סמך הריאיון וחקר התנאים במדינת המוצא של מבקש המקלט. ההערכה מועברת לוועדה המייעצת לשר הפנים על מנת שתגבש המלצתה. המלצת הועדה המייעצת מהווה בסיס להחלטת שר הפנים.

הליך ה-RSD מורכב משלושה שלבים, שהשניים הראשונים בהם הם לכאורה טכניים: ריאיון רישום וזיהוי, שאמור לקבוע את אזרחותו של מבקש המקלט, ומיד אחריו ריאיון בסיסי, שנועד לברר האם במידה ויוכיח את עובדות סיפורו, יעמוד מבקש המקלט בתנאי אמנת הפליטים. על-פי הנוהל, מי שלא הוכיח את  זהותו, או לא הצביע על עילה מכוח האמנה, נדחה על הסף, אולם כל השאר אמורים לעבור ריאיון מקיף.

בפועל, לפי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה, רוב מבקשי המקלט נדחים על הסף. משמעות הדבר היא שהם אינם יכולים להגיש בקשה לעיון מחדש על ההחלטה; החלטת הדחייה מתקבלת על ידי יחידת ה-RSD ולא על ידי שר הפנים או מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה; ומבקש המקלט נדרש לעזוב את ישראל תוך פרק זמן קצר ביותר, עובדה שמקשה על הגשת עתירה.

על אף שבשני השלבים הראשונים הליך הבירור אמור להיות יחסית קצר, ממוקד וטכני, בפועל ראיונות זיהוי רבים נוגעים לעצם סיפור עילת המקלט (כך למשל במקרים בהם מבקש המקלט טוען שהוא ממדינה עליה חלה מדיניות "הגנה זמנית", שאז הוכחת זהותו מקנה לו אוטומטית רישיון ישיבה מסוג 2(א)(5)); ומשרד הפנים דוחה בקשות רבות לאחר הריאיון הבסיסי בטענה שמבקש המקלט אינו אמין (אף על פי שאמינות מבקש המקלט אמורה להיבחן רק לאחר הריאיון המקיף).

משרד הפנים טוען כי סיפורו של מבקש המקלט אינו אמין מכיוון שהוא משנה גרסאות, משפר את סיפורו עם הזמן או מכיוון שהמידע שהוא מספק על ארצו אינו תואם את הידוע על אותה מדינה. מה ניתן לעשות?

משרד הפנים נוטה לפקפק באמינותו של כל מבקש מקלט. החלטותיו לרוב מאושרות בבתי המשפט, שנוטים שלא להתערב בהחלטות אלו, אותן הם מוצאים כסבירות. עם זאת, פעמים רבות החלטות משרד הפנים מתבססות על שאלות לא רלוונטיות; היטפלות לחוסר ידע או "סתירות" שוליות; ציפייה לעמידה בנטל הוכחה של מעל 50% מצד מבקש המקלט; ועוד.

בעת בחינת אמינות הסיפור, יש לבחון האם ליבת הסיפור היא אמינה ועקבית, וזאת מאחר שאף אדם אינו זוכר כל פרט ופרט בקורות חייו, ואינו יכול לספר את סיפורו מספר פעמים באופן זהה מבלי שישנן אותו. יש לבחון, האם ניתנה למבקש המקלט הזדמנות להסביר את עצמו, מדוע לכאורה סתר עצמו או שינה את גרסתו, ומה הייתה התשובה שניתנה לכך. יש לבחון גם את טיב התרגום, ואת הנסיבות בהן מסר לראשונה את גרסתו (האם היה כלוא, האם היה מיוצג וכו') (ר' עת"מ (ת"א) 47226-09-11 קמרה נ' משרד הפנים, ניתן ביום 26.12.12).

לסקירת אופן בחינת אמינותו של מבקש מקלט, ר' עע"ם 8870/11 גונזלס נ' משרד הפנים, ניתן ביום 25.4.13.

גם בעת שמשרד הפנים מצליב את המידע הידוע לו על מדינת המוצא למידע שסיפק מבקש המקלט, יש לבחון האם משרד הפנים מסתמך על מידע אמין ועדכני; על רמת הידע שמבקש המקלט כן הפגין בנוגע למדינתו (ולא רק על מה לא ידע לענות); ועל נסיבותיו האישיות של מבקש המקלט, שיכולות להסביר את רמת הידע שלו לגבי אותה מדינה (ר' עת"מ (מרכז 31808-03-10 חיג'אב נ' משרד הפנים, ניתן ביום 2.12.10).

מה קורה כשהרדיפה אינה בשל טעם שמנוי במפורש באמנה?

פליט הוא מי שהראה כי הרדיפה ממנה הוא חושש, מבוססת על אחת העילות הבאות: גזע, דת, לאום, שייכות לקבוצה חברתית מסוימת או השקפה פוליטית. במקרים בהם לכאורה החשש לרדיפה אינו מעוגן במפורש באמנה, יש לבחון מספר סוגיות: ראשית, האם מבקש המקלט משתייך לקבוצה שניתן להגדירה כ"קבוצה חברתית מסוימת". למשל, בכל רחבי העולם מוכר כיום כי נטייה מינית או מגדר מהוות עילה לרדיפה לפי האמנה. בנסיבות מסוימות, גם קשרי משפחה עשויים ליצור קבוצה חברתית שראויה להגנה (למשל, בני משפחה של פעילים פוליטיים: ר' עת"מ (מרכז) 3415-05-10 הרננדז נ' משרד הפנים, ניתן ביום 14.8.11; בערעור שהגישה המדינה על פסק הדין, המדינה לא חלקה על הקביעה לפיה בני משפחה הם קבוצה חברתית מסוימת, ור' עע"ם 7126/11 מדינת ישראל – משרד הפנים נ' הרננדז, ניתן ביום 6.6.12).

שנית, יש לבחון האם מבקש המקלט נחשד בידי השלטון במדינתו כחבר באחת הקבוצות הללו. למשל, אדם עשוי להיחשד כמתנגד פוליטי או כבן לקבוצה אתנית מסוימת, ולהירדף בגין  כך, אף אם אינו נמנה על קבוצות אלו.

שלישית, במקרים בהם החשש הוא מפני פגיעה בחיים או בחירות, עומדות למבקש המקלט הגנות משלימות, מחוץ לאמנת הפליטים, שאוסרות על גירושו למקום בו הוא צפוי לסכנות אלו. זאת הן מכוח המשפט הישראלי והן המשפט בינלאומי המינהגי (ר' למשל בג"ץ 4702/94 אל טאי נגד שר הפנים, פ"ד מט (3) 843, האמנה נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים, ס' 7 לאמנה בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות).

האם ניתן לצפות ממבקש מקלט לחזור למדינתו, אם במידה ויסתיר את זהותו לא יירדף?

במקרים מסוימים העובדה שמבקש המקלט נמנה על קבוצה נרדפת, אינה ידועה למדינתו (למשל, היותו מתנגד פוליטית, בעל אמונה דתית מסוימת, הומו וכו'). לכאורה, אם ישוב לארצו, לא יירדף.

במדינות שונות בעולם התקבלה העמדה, שאדם אינו אמור להסתיר אלמנטים כה יסודיים ומהותיים לזהותו; וכי ממילא קיים חשש שהסתרה זו לא תחזיק מעמד ובשלב מסוים תתגלה.

איזה מעמד מקבל פליט מוכר? באילו מקרים ניתן לצפות שיחזור למדינתו?

במדינות מערביות רבות, ברגע שאדם הוכר כפליט, הוא בדרך כלל יכול להתאזרח במדינת המקלט בשלב עתידי כלשהו. בישראל, לפי סעיף 11 לנוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני, מעמד פליט הוא מעמד של תושב ארעי שניתן בתחילה לשנה אחת, לאחר מכן המעמד שב ונבחן ויוארך לשנתיים, לאחריהן, שוב ייבחן ויוארך לשלוש שנים.

מדינות שאינן מאפשרות התאזרחות לפליטים (או כל עוד הפליט לא התאזרח, במדינות שכן מאפשרות זאת) יכולות לשוב ולבחון מעת לעת את מעמדם, אולם נציבות האו"ם לפליטים ממליצה שלא לעשות כן לעיתים קרובות, שכן הדבר עלול לערער את תחושת הביטחון של הפליט.

במקרים חריגים, ניתן להורות על החזרת פליט לארצו, וזאת באחד המקרים הבאים: תחולה לסעיף ההדרה מאמנת הפליטים (ובלבד שאין חשש שהגירוש יסכן את חייו או חירותו, ור' למשל בג"ץ 4702/94 אל טאי נגד שר הפנים, פ"ד מט (3) 843); או הפסקת מעמד הפליט עקב שינוי נסיבות במדינת המוצא בגינן אין עוד סכנה לפליט.

מתי יכולה המדינה לטעון לקיומו של מקום מקלט חלופי למבקש המקלט?

בקשות מקלט נדחות לעיתים, בטענה כי מבקש המקלט יכול למצוא מקלט בחלק אחר של ארצו-שלו, או שנמצאה מדינה שלישית שמוכנה לקבלו.

על פי המקובל במדינות העולם המערבי, כאשר המדינה לטעון טענה כזו, עליה להראות כי קיים אזור מסוים במדינת המוצא בו לא תשקף סכנה למבקש המקלט; או, במקרה של מדינת מקלט שלישית, שלא נשקפת לו סכנה באותה מדינה (אם סכנת רדיפה או סכנה של גירוש או החזרה למדינת מוצאו).

בפועל, בתי המשפט בישראל נוטים לפסוק שהנטל בדבר היעדר סכנה בחלקים אחרים במדינת המוצא או במדינה שלישית הוא על מבקש המקלט עצמו, אולם זאת ללא דיון מעמיק בסוגיית הנטל.

האם מבקש מקלט רשאי לעבוד או להפעיל עסקים כל עוד לא הוכרעה בקשתו? לאילו שירותים הוא זכאי מהמדינה?

לפי האמנה, מבקשי מקלט זכאים לזכויות מסוימות גם בשלב שבו עדיין לא הוכרו כפליטים. מבקש המקלט רוכש יותר זכויות ככל שהשהייה בארץ המקלט נמשכת, וככל שהיא מוכרת על ידי הרשויות (James Hathaway, The rights of refugees under international law, p. 156-192). עם זאת, ישראל מעניקה להם זכויות מועטות מאד בשלב זה.

כיום רובם המוחלט של מבקשי המקלט מוצאים צווי הרחקה מישראל, והם מקבלים רישיון ישיבה לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, אם הכירו בישראל, ר' למשל עת"מ (י-ם) 8717/08 באיו נ' משרד הפנים, ניתן ביום 9.7.09). בעת בחינת הבקשה נבחנים שיקולים שונים, כמו מדינת מוצאו של בן הזוג, מועד יצירת הקשר ועוד (ר' סעיפים 12(א) ו-12(ב) לנוהל). לאחרונה פורסם נוהל שלכאורה עומד בסתירה לפסיקת בית המשפט, אולם טרם ידוע כיצד הוא מיושם (ר' נוהל הטיפול במעמד לבן זוג של פליט מוכר).

מה קורה כאשר מבקש המקלט הוא נתין מדינת אוייב?

מדינת ישראל קבעה בנוהל הפליטים שהיא "שומרת לעצמה את הזכות" שלא להעניק מקלט בישראל ולא להעניק אשרת שהייה ל"נתיני מדינות אויב או נתיני מדינות עויינות" וכן נקבע כי שאלת שחרורם בערובה תיקבע בכל מקרה לפי הנסיבות (ר' סעיף 10 לנוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל).  סעיף זה אינו מתיישב עם אמנת הפליטים האוסרת להפלות בין מבקשי מקלט, בין היתר לפי מדינת מוצאם (ר' סעיף 3 לאמנה בדבר מעמדם של פליטים). הפתרון הקבוע באמנת הפליטים למצב בו פליט עלול לסכן את בטחון המדינה מתבסס על בחינה פרטנית ואמצעים שניתן לנקטם באופן ספציפי לגבי אדם מסוים (ר' סעיף 9 לאמנה, וכן סעיף 33(2) לאמנה). האמנה אינה מתירה יצירה של "חזקת מסוכנות" כפי שנוהג משרד הפנים לעשות (ר' גם סעיף 8 לאמנה, וכן הסתייגות מדינת ישראל מסעיף זה).

עד לשנת 2005 נהגה מדינת ישראל, בסיועה הפעיל של נציבות האו"ם לפליטים, לשלוח פליטים שהוגדרו כ"נתיני אוייב" ל"יישוב מחדש" (resettlement) במדינות מערביות. כך נשלחו למעלה מ-55 מבקשי מקלט, ברובם מסודן ומעירק. משנת 2006 ואילך, כאשר גדל מספרם של מבקשי מקלט מסודן שהגיעו לישראל, פסק הנוהג הזה. כיום מבקשי מקלט מסודן אינם זוכים ליחס שונה ממבקשי מקלט אחרים בכל הנוגע למעצר, שחרור או רישיונות ישיבה. יחד עם זאת, יוזכר כי בחוק למניעת הסתננות, התשי"ד-1954, כפי שתוקן בראשית שנת 2012, קיימת אפשרות למעצר בלתי-מוגבל בזמן של מי שרשויות הביטחון קבעו שבארץ מוצאו מתבצעת פעילות שעלולה לסכן את בטחון מדינת ישראל  או אזרחיה (ר' סעיף 30א(ד)(3) לחוק). ככל הידוע לנו, טרם הופעל סעיף זה.

בראשית שנת 2008 העניקה מדינת ישראל רישיונות ישיבה מסוג א/5 (תושב ארעי) לכ-500 פליטים מחבל דרפור שבסודן ובכך הדגימה נכונות שלא להפעיל באופן גורף את האיסור על-מתן רישיונות ישיבה ל"אזרחי מדינת אויב".

לפי חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003, אזרחי ותושבי איראן, לבנון, סוריה ועיראק, אינם יכולים לקבל מעמד בישראל, אלא במקרים חריגים ביותר (להרחבה, ר' שאלה מס' 23).

מה קורה כאשר מבקש המקלט הוא נתין הרשות הפלסטינית?

בהתאם להוראות חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003, שתוקפו מוארך מעת לעת, לא ניתן לתת מעמד בישראל למי שמתגורר בשטחי הגדה המערבית או רצועת עזה, או שרשום במרשם האוכלוסין הפלסטיני. לחוק יש מספר חריגים, המאפשרים לאותו אדם לקבל מעמד. חריג הרלוונטי למבקשי מקלט, הוא סעיף 3ג לחוק. מכוח סעיף זה פועלת "ועדת המאויימים" של משרד הביטחון, שמטרתה לאפשר שהייה בישראל לפלסטינים שנרדפים על רקע שיתוף פעולה עם ישראל. ועדה זו אינה פועלת בהתאם להוראות נוהל הטיפול במבקשי מקלט, דיוניה חסויים ולמיטב הידיעה חבריה לא עברו הכשרה כחוקרי RSD. כמו כן, למיטב הידיעה, הוועדה יכולה לאשר שהייה רק לפלסטיני שנרדף בשל שיתוף פעולה עם ישראל – ולא בשל עילות אחרות הנזכרות באמנת הפליטים, או בשל שיתוף פעולה מיוחס.

לפי הסעיף, ניתן להעניק מעמד לפלסטיני, אם הרשויות שוכנעו שהדבר הוא מעניינה המיוחד של המדינה. על פניו, ניתן לטעון כי קיום הוראות אמנת הפליטים ומתן מעמד למבקש מקלט, הוא מעניינה המיוחד של המדינה.

הוראה נוספת הרלוונטית לחלק

את מי ניתן לשלוח למתקן חולות?

 תיקון מס' 4 לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) מיום 11.12.2013 (תיקון מס' 4) הקים את "מרכז השהייה" אליו יכול ממונה ביקורת הגבולות לשלוח כל "מסתנן" שקיים לגביו קושי בביצוע הרחקתו (סעיף 32ד' לחוק). מרכז השהייה החל לפעול ביום 12.12.2013. החוק אינו מגביל את משך שהייתו של אדם בחולות.

שליחתו של "מסתנן" למתקן השהייה נעשית בעת שאדם מגיע לחדש את רישיון הישיבה שלו, על-פי הוראת שהייה [דוגמא להוראת שהייה] אשר מונפקת לאחר תשאול קצר [דוגמא לשאלון לפני הוראת שהייה].  התשאולים הונהגו לאחר מספר החלטות ופסקי-דין שבהן נפסלו הוראות שהייה שהוצאו ללא שנערך כל שימוע לפני כן [עתמ (בש) 31214-03-14 Abdalla נגד מדינת ישראל; עת"מ (ב"ש) 34580-01-14 חוסיין נגד משרד הפנים].

הקריטריונים לשילוחו של אדם למתקן "חולות" פורסמו באתר רשות ההגירה והם:

  • אזרחי סודן אשר הסתננו לישראל לפני תאריך ה- 31/12/2010.
  • אזרחי אריתריאה אשר הסתננו לישראל לפני תאריך  31/12/2008 (לרבות "מסתנן" שקיבל רישיון  ישיבה מסוג ב/1 עד כה).
  • בעלי משפחות, נשים וילדים לא ישלחו למרכז השהייה "חולות".
  • בנוסף, ניתן לשלוח למרכז השהייה "חולות" מי שממונה ביקורת הגבולות מצא שהוא מעורב בפלילים ואינו עומד בתנאי המתווה אשר נקבע על ידי היועץ המשפטי לממשלה, מבחינת סוג העבירה שביצע (נטל הראיות הנדרש להוכחת העבירה יהיה כקבוע במתווה), וכן מי שסיים לרצות מאסר פלילי בגין עבירה בה הורשע ונמצא כי אין עוד מקום להחזיקו במשמורת.

(יצויין שרשות ההגירה הודיעה כי הקריטריונים עשויים להשתנות מעת לעת בהתאם לנסיבות).

עתירה שהגישו שני מבקשי מקלט ומספר ארגוני זכויות אדם נגד חוקתיותו של מתקן "חולות" עודנה תלויה ועומדת בבג"צ [בג"צ 8425/13 גברלסאסי נגד הכנסת]. במסגרת העתירה מסרה המדינה כי כיום יש במתקן "חולות" מקום ל-3,600 שוהים, אך היא מתעתדת להגדילו. לפי מידע שנמסר ביום 26.3.2014 הוצאו עד לאותו מועד הוראות שהייה ל- 4,840 אנשים וזאת בנוסף ל-483 אנשים שהיו עצורים מכח תיקון מס' 3 והועברו למתקן "חולות" (מספר הוראות השהייה שהוצאו עולה על קיבולת המתקן. הניסיון שהצטבר עד כה הוא שלא כל מי שנדרש להתייצב במתקן אכן מתייצב). החוק מורה שאי-התייצבות במרכז השהייה תגרור ענישה של השמה במשמורת שמשכה משלושה חודשים ועד לשנה (בהתאם למשך התקופה בה לא התייצב ולתדירות אי-ההתייצבות).

על השוהים במתקן נאסר לעבוד. כמו-כן הם נדרשים לשהות במתקן בלילות (מן השעה 22:00 עד לשעה 06:00) בנוסף לכך הם נדרשים לחתום ולאשר את נוכחותם במתקן שלוש פעמים ביום וזאת בין השעות 06:00 – 07:30; 13:00 – 14:30; 20:30 – 22:00 (תקנות למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (נוכחות שוהה במתקן ויציאה ממנו) (הוראת שעה) תשע"ד-2013).